חלופה ל"הינתקות"

בדיון על "תכנית ההינתקות" הכוללת את פינוי חבל עזה וחלק מן השומרון, וככל הנראה גם השלמת גדר ההפרדה בין השטח הנשלט על ידי ישראל ושאר ארץ- ישראל,  טוענים בעלי התכנית כי לא יתכן להמשיך במצב הקיים. הם גם נזכרו לפתע שבכלל לא הגיוני לשלוט על מיליונים של לא-יהודים.

אמנם, למתנגדי התכנית לסוגיהם יש תמונות-עתיד שבהן משתפר המצב דווקא ללא פינוי שטחים - אך בדרך כלל הם מתקשים להבהיר את התמונות האלו, ולכן גדל הפיתוי להיגרף אל ההתנתקות כאשליה מרגיעה - במיוחד כאשר יש מנהיגים מרכזיים המביעים בה תמיכה.

כאן אני מציג גישה לא-מקובלת לנושא זה, שאמנם יכולה להתגלות גם היא כאשליה לא-ריאלית, אך לדעתי היא מחייבת למעשה רק פעילויות שכולן רצויות במהותן וסכנתן מועטה יחסית; בנוסף, היא משחררת אותנו מביצוע צעדים שהם, בעת ובעונה אחת, בלתי-הפיכים, מרים, מזיקים ואף מרושעים על פניהם.

הפעילות הנדרשת מוטלת מצד אחד קודם-כל, על "אנשים מן השורה" שיתארגנו לכך לפי המוצע כאן - ומצד שני על שלטונות ישראל שעזרתם נדרשת כדי להקל על הפעילות האזרחית המוצעת. החלופה המוצגת כאן אמנם מטילה משימות קשות על אלה ועל אלה.

דרושה התארגנות של פעילים ישראלים, יהודים וערבים, שיחתרו לפיוס וחיים ביחד של ישראלים ופלשתינאים, ויהיו מוכנים לקיים דיאלוג כן ואמיץ עם "אנשים מן השורה" פלשתינאים - רצוי קודם כל ממרחב עזה - שיח, שבו מקבלים המשתתפים אלה את אלה כבני-אדם רבי ערך, ודנים בצרכים האמיתיים של בני-אנוש ובדרכים לספק אותם - כולל: זהות ומורשת, בטחון ושלום, הכרה וכבוד, מחיה, תעסוקה ורווחה - וגם אמת וצדק.

הישראלים צריכים בשלב מקדים להכין את עצמם לפעול במסגרת של תרבות הדיאלוג, אולי על ידי קיום מפגשים ביניהם. אין צורך בהסכמה רעיונית או פוליטית בקרבם - מלבד המחויבות לפרויקט של דיאלוג ברמת האדם מן הרחוב עם פלשתינאים שיהיו מוכנים לכך.

האם יש פלשתינאים שיהיו מוכנים לתקשורת כזאת? לדעתי יש פלשתינאים רבים שהיו רוצים בקשר ישיר עם ישראלים מן השורה, שיעקוף את הקבוצות השולטות עליהם. אך ככל הנראה, הנכונות לדיאלוג לא תוכל לבוא לידי מימוש, כל עוד היא תהיה מסוכנת לבטחונם של ערבים המוכנים לממש אותה. כאשר הסכנה קיימת, אין קול לפלשתינאי המעדיף את השלום, הרווחה והכבוד, על תנאי החיים והמשטר שתחתיהם הוא נמצא כיום. ברמה הציבורית, נשמע רק קולם של פלשתינאים היכולים להרשות לעצמם לדבר ולפעול ללא חשש לחייהם ושלמות גופם - דהיינו: אלה שרבי-הטרור מוכנים לקבל או לסבול את פעילותם.

וכאן בדיוק נדרשת העזרה של שלטונות ישראל. הקבוצות האלימות אינן ניתנות להשפעה על ידי דיאלוג - הן בחרו מסלול אחר. גם משא-ומתן עימן לא יוכל להיות פורה, ולא יביא לשום תוצאה שפלשתינים וישראלים יוכלו לחיות עימה. המשימה שיש להטיל על ממשלת ישראל בשלב זה היא להעניק לפלשתינאים את החופש להתבטא ציבורית - בכל כיוון שהוא - ללא פחד. 

אכן יש יסוד אחד בתכנית ההינתקות הנוראה, שאני מקבל - והוא הויתור על הסכם עם רבי-החבלה, בין מחמאס ובין מאש"ף - אבל המסקנה צריכה להיות לא ההרחקה של הפלשתינאים מאתנו וסגירתם תחת שלטון זה או אחר של מחבלים, אלא בדיוק להפך. אגב, אין אני מבדיל לטובה מנהיגים "פרגמטיים" עתידיים, שאולי, תמורת ביסוס מעמדם, יוסיפו לממשל שלנו נוחיות פוליטית.

כאמור, בעלי ה"הינתקות" טוענים שלא נוכל לחזור ולשלוט על המוני הפלשתינאים, ולכך הם מקבלים את התמיכה - הן של מדינות-חוץ שלא אכפת להן כלל רווחת הפלשתינאים, והן של יסודות בחברה הישראלית המעונינים להרחיק את הפלשתינאים ככל האפשר מטווח ראייתם וממעורבות בחייהם. זוהי גישה לקויה הן מבחינה מוסרית ואנושית והן מבחינה בטחונית ומדינית, כי היא משאירה ציבור של מיליונים בשליטה של מגמות המרעילות את התרבות והחינוך שלו, שוללות את רווחתו ותורמות למצוקתו החומרית, מרבות את קרבנותיו בנפש וגם משלימות את הכשרתו כמכשיר לאיום מתמיד של השמדה על מדינת ישראל.

לעניין זה אני מציע לעיין במאמרו (באנגלית) של פעיל זכויות-האדם הפלשתיני בסאם עיד, בכתובת: http://www.phrmg.org/articles/reign_of_thugs.htm   .

אני יכול להציג שאלה פשוטה: מי אתם מעדיפים שישלוט כיום על הפלשתינאים, שלטון ישראלי שהפעם יידע (בניגוד לעבר) לדאוג לצרכיהם האנושיים, הבטחוניים והכלכליים - או שלטון חמאס, ג'יהאד או "חללי אל-אקצא"? כן - אני מבין במה זה כרוך, גם ברור לי שבסופו של דבר לא יוכל להתקיים אי-שוויון אזרחי הנמשך לאין-סוף - אך לדעתי יש לבחור בדרך שקודם-כל תחלץ את כולנו ממצב המצוקה האנושית הקשה שבה נתונים הפלשתינאים ובעצם גם אנחנו.

זה אומר שיש לפעול ביתר תוקף כנגד מקורות הטרור - בעיקר הפנים-פלשתינאי - ולפי הצורך גם לחזור לתוך השטח, לפרוק את המחבלים ככל האפשר מנשק ואמצעי לחימה, לבטל כל סמכות שלטונית וכלכלית של אש"ף ולדכא כל פעילות אלימה או מסיתה לאלימות.

זה לא דבר קל ופשוט; תידרש היערכות יסודית - מוסרית, ומן הסתם גם מקצועית - של הצבא; המהלך ידרוש מאמץ וכנראה גם יפלו קורבנות משני הצדדים, והוא גם יזמין גינוי ולחץ בינלאומיים - אבל זהו הדבר הנכון לעשות כרגע: לתקן את שגיאות העבר ולתכנן משטר-מעבר חדש, שבמסגרתו יהיה אפשר לגבש תמונת עתיד מתקבלת על הדעת לכל המעורבים.

אני מוכן להוסיף ולפרט - אך אני מזמין פתיחת דיון על בסיס מה שנכתב כאן.